<h1>תשובות בעלי התוספות סימן ק"ל — תשובת רבינו יצחק ב"ר אהרן</h1>
<h2>דף ח.</h2>
מעשה שנתפשו יהודים בעיר אחת, ויש מהם שלקחו להם כל אשר להם. לסוף נתפשרו בת"ק ליטרין, ונכה להם השר מה שלקחו מאותם היהודים. ועתה אומרים האחרים שאין לפרוע להם מה שנלקח להם, כי בשביל שנמצא אצלם ממון נתרבה העין והוזק להם בפשרה. ואילו אומרים אדרבה הרוחתם ממנו כי אמרנו לשר אין לנו ליתן לך יותר כי נלקח כל אשר לנו, ולכך הקל מעלינו. נראה דשמא יש לדמותו לשיירא שהייתה מהלכת במדבר [ב"ק קט"ז ע"ב], ובא גייס לטורפה, דמחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות, ופי' הקונטרס מהו לטורפה לבוזזה, ונתפשרו עמהן בממון עכ"ל. ומשמע התם שיטילו על כל אחד לפי אשר ימצא לו. ונראין הדברים דאפילו נטלו מאחד מהן ובא לחשבון הפשרה שכן יהא הדין כמו דלא נטל כלום. ואע"ג דלשון לטורפה לא משמע אלא רצה לטרוף אבל לא נטל כלום, מיהו יש לומר דנראה דתנא ירושלמאי לא מפליג בין נטל [ל]לא נטל, דתני לה ברייתא בירושלמי [ב"מ פ"ו ה"ד] וקתני וטרפה, משמע מתוך לשונו שכבר טרף. ומסתמא לא נטל מכולם במשקל, ואפילו הכי קאמר מאחר (שעמו) [שעשו] פשרה יחד דיחשבו לפי ממון. ועוד דכיון שהממון מסור לפניהם ואותה השיירה מסורה בידם ליטול ממונם, אפילו לא נטלוהו הרי כמו שנטלוהו. וכן משמע התם [ב"ק קי"ז ע"א] ההוא גברא דאחוי לחמרא דר' פנחס ומסיק והני מילי דלא אוקמה עילויה, אבל אוקמה עילויה מעיקרא מיקל אקלייה. משמע כיון שממון השיירא לפניהם שאין לחלק בין טרפה ללא טרפה, ואפילו בטרפה אמרינן שיחשבו לפי ממון. ה"נ נראה דכיון שכולם היו נמסרים למלכות וכח לפדותם מכל אשר להם, שאין לחלק בין אותם שנתקבל מהם מאותם שלא פרעו, אך יחשבו לכל אחד לפי הממון. ועוד אמרינן התם [שם קי"ג ע"ב] בר מתא אבר מתא מעבט, ופי' הקונטרס וזה לשונו, רשות ביד ישראל גבאי למלך למשכן בן העיר על מס בן עירו דדינא דמלכותא דינא. והני מילי בכלוזא וכרגא דשתא דא, אבל שתא דחליף חליף. משמע דמההיא שתא מתפס כולהו כי הדדי, וכולהו מחייבי אמנתייהו, ושותפי נינהו. ואין לומר שאותן שפרעו ממה שראוי שנפטרו השאר עבור מה שפרעו, דהוי כפורע חוב חבירו דאמר התם [נדרים ל"ג ע"א] הניח מעותיו על קרן הצבי, דהוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כדפי' התוספות פ' הכונס [ב"ק נ"ח ע"א] הכי נמי נימא דאע"ג דנפטרו האחרים אין להן לחזור עליהן, לא דמי לחוב דעלמא כדאפרש בעז"ה.
והא דאמרינן בירושלמי [ב"ק פ"י ה"ו] א"ר יהושע ב"ל אין אדם נתפס על חבירו, וחייב ליתן לו אלא בארנונא וגולגולתא אין חוזר על חבירו, וא"כ אינו דין שיחזירו אילו לאילו, לא קשה דר' יהושע ב"ל לא בא למעט אלא שאר חובות שבין אדם שאין לו לחזור עליו, אבל עולים ומסים שמטיל המלך על הנציבין יש להם דין ארנונא וגולגולתא. וכן מוכח שיטה דהתם [ירושלמי כתובות פי"ג ה"ב], דאמר נטלוה מסיקין מחמת הנגזל דין יכול למימר הב לי דידי. בעי ר' אבא בר מימל, הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דפליגי חנן ובנו של כהנים גדולים. אמר רב יוסף טעמא של בנו כהנים גדולים לא עלה על דעתן שתמות אשתו ברעב, ברם הכא יכול למימר מפייס הוינא ליה ויהיב הוא משכוני כו', עד דמסיק הא דר' יהושע ב"ל, אלמא דלא אתי לאפוקי אלא שאר חובות דעלמא דעלייהו קאי. וכן מוכח הא דרב דפליג עליה דאמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. חיילי' דרב מהכא, הגוזל שדה ונטלוה מסיקין, ולא שמערב מאי דמי ר' יוחנן קנס הוא שקנסו בגזלן. ובנדרים [ירושלמי פ"ד ה"ב] ובכתובות [ירושלמי פי"ג ה"ב] משמע דלא פליגי רב ור' יהושע ב"ל אלא משאר חובות, אך בכל מסין ועולין שמטיל המלך שהוא דין, לאו גזל הוא, ויש להן דין ארנונא. ולאו דווקא ארנונא, אלא ארנונא וכל דדמי ליה. וכן מוכח תלמוד שלנו, [ב"ק קי"ג ע"ב] אמר שמואל דינא דמלכותא, תדע דקטלי דיקלי ועשרי ועברינן עלייהו כו' עד דמסיק דמלכא אמר כו' ואינהו דאפסיד אנפשייהו, דאיבעי להו למינקט בני באגי ומישקל דמי מינייהו. והאי מלתא לאו ארנונא היא, ואפילו הכי קאמר שיש להם מן הדין לחזר על חביריהם. אלא על כרחיך ארנונא לאו דווקא. ואפילו תימא דהא דירושלמי ר"ל ארנונא דווקא, א"כ פליגא אתלמוד שלנו, ותלמודן עיקר, כדפי' התוספות בכמה מקומות. אך לכאורה משמע דלא פליג אתלמוד דידן, כדפרישית.
ולפי זה נראה לומר דכל מתנות שלנו [לאו] גזילא דמלכותא הן, רק דינא, דעל מנת כן מתיישבין תחת השרים שיהא גופם וממונם כרצון המלך לגבות מהן כפי רצונו. וכן משמע במיימוני פ"ה בהלכות גזילה ואבידה [הי"ד], וז"ל, כללו של דבר כל שיחקה המלך לכל, ולא יהיה לאחד בפני עצמו, אינו גזל רק דין המלך. [הי"ג] ומי שלוקח מן המלך שדה או דבר אחר שלקח מבני ארצו, מותר ללוקח ליהנות ממנו שכן הדין במלכים, לוקחים ממשמשין ומעבדיו כשהוא כועס, והמלך הפקיע שיעבודו, ונעשה חצר זו ושדה זו כהפקר, וכל הקונהו מן המלך זכה בה. משמע מלשונו שכל חק המלך דין הוא, רק שיחקה המלך לכל בני המלכות ולא לאחד לבדו.
וכן משמע מהתם [ב"ק קי"ג ע"א] דפריך עלה מההיא דאין פורטין לא מגבה המוכסין, ופריך והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ומתרץ לה במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. ודווקא דעמד מאיליו שלא ברשות קרי ליה גזלן, אבל אם עמד מחמת המלך אע"פ שאין לו קצבה קרי ליה [דינא] (המלך גזלן). משמע שאין לחשוב מה שנוטל המלך של עכשיו מבני ארצו לגזל, והוי כארנונא, ומי שנתפס על חבירו יחזור עליו. הילכך יש לאילו בני העיר שלא נתקבל משלהם כלום לשלם מה שנתקבל מן האחרים לפי חשבון הפשרה, כיון שנכה להם בסכום הפשרה, ולא דמי לאם פשר לכל אחד לבד.
ועוד ראייה מהא דהתם [ע"ב] האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא, ואין האחרים יכולין לומר שלך נתת, אלא יחזרו לו האחרים לפי חלקם שמחוייבים, הכא נמי יש לומר כן. ואין לומר אדרבה הך דהכא הוי כמו אריסא, אבל אריסא לא לפי שאין לו בגוף הקרקע כמו שפי' שמן הדין שלא היה שיעבוד המלך עליו אלא על השותפין. אבל אילו שנתפשו יחד, כולם משתעבדין למס המלך משעה שנתפשו, ומה שנתקבל נתקבל עבור כולם, והוי כשותפין ולא כאריסין. וכן משמע לקמן מההיא דמי כלילא [ב"ב ח' ע"א] דכל הנשאר תחתיו משועבד מן הכל אפילו אמתנתא דחבריה דקאמר שבקוה פלגא, פי' מחל להו המלך חצי דמי כלילא, משמע דמן הדין היה המלך לשאול כל דמי כלילא, אך עשה לפנים משורת הדין במה שמחל. וכן מוכח התם לסוף ערקו כולהו ושדיוה אכובס. משמע דכל חד משתעבד על חלק חבירו. וכן איתא פ' איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב], מלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעביד למאן דיהיב כרגא. ועוד ראייה מפרדכת [ב"ב נ"ה ע"א] דחייב ליתן בעול הקהל אע"פ שאין עושה ריוח בעיר, הוא דאצלוה בני מתא, פי' הצילוהו ומחמת כן הכבידו עליהן. הכי נמי אילו הצילו חביריהם במה שנלקח להם, וניכה להם השר בפריעתם.
ועוד חקרתי שאילו באין לפני השר היה מצוה להחזיר להם מה שפרעו יותר מחלקם, והיה פוסק כן, לכן יש לנהג כן. ומעשה בא לפני ר"י הזקן ממטבע שנפסל, והשיב שיעשו כמו שתיקן השלטון דדינא דמלכותא דינא, וכן בשם רשב"ם נהג כן ר"ת. ועוד המנהג כן בכמה מקומות, ומנהג מבטל דין והלכה כדאיתא בירושלמי פ' השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ז ה"א]. ומעשה בא בבורגוני"א באלמנה אחת לעניין כתובה, ושלח ר"י לעשות כמנהג המדינה ולהגבות לה כתובתה. ושלום יצחק בר אהרן תנצב"ה. וכן פסק ה"ר מנחם בן שמואל.
<h2>דף נה.</h2>
מעשה שנתפשו יהודים בעיר אחת, ויש מהם שלקחו להם כל אשר להם. לסוף נתפשרו בת"ק ליטרין, ונכה להם השר מה שלקחו מאותם היהודים. ועתה אומרים האחרים שאין לפרוע להם מה שנלקח להם, כי בשביל שנמצא אצלם ממון נתרבה העין והוזק להם בפשרה. ואילו אומרים אדרבה הרוחתם ממנו כי אמרנו לשר אין לנו ליתן לך יותר כי נלקח כל אשר לנו, ולכך הקל מעלינו. נראה דשמא יש לדמותו לשיירא שהייתה מהלכת במדבר [ב"ק קט"ז ע"ב], ובא גייס לטורפה, דמחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות, ופי' הקונטרס מהו לטורפה לבוזזה, ונתפשרו עמהן בממון עכ"ל. ומשמע התם שיטילו על כל אחד לפי אשר ימצא לו. ונראין הדברים דאפילו נטלו מאחד מהן ובא לחשבון הפשרה שכן יהא הדין כמו דלא נטל כלום. ואע"ג דלשון לטורפה לא משמע אלא רצה לטרוף אבל לא נטל כלום, מיהו יש לומר דנראה דתנא ירושלמאי לא מפליג בין נטל [ל]לא נטל, דתני לה ברייתא בירושלמי [ב"מ פ"ו ה"ד] וקתני וטרפה, משמע מתוך לשונו שכבר טרף. ומסתמא לא נטל מכולם במשקל, ואפילו הכי קאמר מאחר (שעמו) [שעשו] פשרה יחד דיחשבו לפי ממון. ועוד דכיון שהממון מסור לפניהם ואותה השיירה מסורה בידם ליטול ממונם, אפילו לא נטלוהו הרי כמו שנטלוהו. וכן משמע התם [ב"ק קי"ז ע"א] ההוא גברא דאחוי לחמרא דר' פנחס ומסיק והני מילי דלא אוקמה עילויה, אבל אוקמה עילויה מעיקרא מיקל אקלייה. משמע כיון שממון השיירא לפניהם שאין לחלק בין טרפה ללא טרפה, ואפילו בטרפה אמרינן שיחשבו לפי ממון. ה"נ נראה דכיון שכולם היו נמסרים למלכות וכח לפדותם מכל אשר להם, שאין לחלק בין אותם שנתקבל מהם מאותם שלא פרעו, אך יחשבו לכל אחד לפי הממון. ועוד אמרינן התם [שם קי"ג ע"ב] בר מתא אבר מתא מעבט, ופי' הקונטרס וזה לשונו, רשות ביד ישראל גבאי למלך למשכן בן העיר על מס בן עירו דדינא דמלכותא דינא. והני מילי בכלוזא וכרגא דשתא דא, אבל שתא דחליף חליף. משמע דמההיא שתא מתפס כולהו כי הדדי, וכולהו מחייבי אמנתייהו, ושותפי נינהו. ואין לומר שאותן שפרעו ממה שראוי שנפטרו השאר עבור מה שפרעו, דהוי כפורע חוב חבירו דאמר התם [נדרים ל"ג ע"א] הניח מעותיו על קרן הצבי, דהוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כדפי' התוספות פ' הכונס [ב"ק נ"ח ע"א] הכי נמי נימא דאע"ג דנפטרו האחרים אין להן לחזור עליהן, לא דמי לחוב דעלמא כדאפרש בעז"ה.
והא דאמרינן בירושלמי [ב"ק פ"י ה"ו] א"ר יהושע ב"ל אין אדם נתפס על חבירו, וחייב ליתן לו אלא בארנונא וגולגולתא אין חוזר על חבירו, וא"כ אינו דין שיחזירו אילו לאילו, לא קשה דר' יהושע ב"ל לא בא למעט אלא שאר חובות שבין אדם שאין לו לחזור עליו, אבל עולים ומסים שמטיל המלך על הנציבין יש להם דין ארנונא וגולגולתא. וכן מוכח שיטה דהתם [ירושלמי כתובות פי"ג ה"ב], דאמר נטלוה מסיקין מחמת הנגזל דין יכול למימר הב לי דידי. בעי ר' אבא בר מימל, הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו דפליגי חנן ובנו של כהנים גדולים. אמר רב יוסף טעמא של בנו כהנים גדולים לא עלה על דעתן שתמות אשתו ברעב, ברם הכא יכול למימר מפייס הוינא ליה ויהיב הוא משכוני כו', עד דמסיק הא דר' יהושע ב"ל, אלמא דלא אתי לאפוקי אלא שאר חובות דעלמא דעלייהו קאי. וכן מוכח הא דרב דפליג עליה דאמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. חיילי' דרב מהכא, הגוזל שדה ונטלוה מסיקין, ולא שמערב מאי דמי ר' יוחנן קנס הוא שקנסו בגזלן. ובנדרים [ירושלמי פ"ד ה"ב] ובכתובות [ירושלמי פי"ג ה"ב] משמע דלא פליגי רב ור' יהושע ב"ל אלא משאר חובות, אך בכל מסין ועולין שמטיל המלך שהוא דין, לאו גזל הוא, ויש להן דין ארנונא. ולאו דווקא ארנונא, אלא ארנונא וכל דדמי ליה. וכן מוכח תלמוד שלנו, [ב"ק קי"ג ע"ב] אמר שמואל דינא דמלכותא, תדע דקטלי דיקלי ועשרי ועברינן עלייהו כו' עד דמסיק דמלכא אמר כו' ואינהו דאפסיד אנפשייהו, דאיבעי להו למינקט בני באגי ומישקל דמי מינייהו. והאי מלתא לאו ארנונא היא, ואפילו הכי קאמר שיש להם מן הדין לחזר על חביריהם. אלא על כרחיך ארנונא לאו דווקא. ואפילו תימא דהא דירושלמי ר"ל ארנונא דווקא, א"כ פליגא אתלמוד שלנו, ותלמודן עיקר, כדפי' התוספות בכמה מקומות. אך לכאורה משמע דלא פליג אתלמוד דידן, כדפרישית.
ולפי זה נראה לומר דכל מתנות שלנו [לאו] גזילא דמלכותא הן, רק דינא, דעל מנת כן מתיישבין תחת השרים שיהא גופם וממונם כרצון המלך לגבות מהן כפי רצונו. וכן משמע במיימוני פ"ה בהלכות גזילה ואבידה [הי"ד], וז"ל, כללו של דבר כל שיחקה המלך לכל, ולא יהיה לאחד בפני עצמו, אינו גזל רק דין המלך. [הי"ג] ומי שלוקח מן המלך שדה או דבר אחר שלקח מבני ארצו, מותר ללוקח ליהנות ממנו שכן הדין במלכים, לוקחים ממשמשין ומעבדיו כשהוא כועס, והמלך הפקיע שיעבודו, ונעשה חצר זו ושדה זו כהפקר, וכל הקונהו מן המלך זכה בה. משמע מלשונו שכל חק המלך דין הוא, רק שיחקה המלך לכל בני המלכות ולא לאחד לבדו.
וכן משמע מהתם [ב"ק קי"ג ע"א] דפריך עלה מההיא דאין פורטין לא מגבה המוכסין, ופריך והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ומתרץ לה במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמרי במוכס העומד מאליו. ודווקא דעמד מאיליו שלא ברשות קרי ליה גזלן, אבל אם עמד מחמת המלך אע"פ שאין לו קצבה קרי ליה [דינא] (המלך גזלן). משמע שאין לחשוב מה שנוטל המלך של עכשיו מבני ארצו לגזל, והוי כארנונא, ומי שנתפס על חבירו יחזור עליו. הילכך יש לאילו בני העיר שלא נתקבל משלהם כלום לשלם מה שנתקבל מן האחרים לפי חשבון הפשרה, כיון שנכה להם בסכום הפשרה, ולא דמי לאם פשר לכל אחד לבד.
ועוד ראייה מהא דהתם [ע"ב] האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא, ואין האחרים יכולין לומר שלך נתת, אלא יחזרו לו האחרים לפי חלקם שמחוייבים, הכא נמי יש לומר כן. ואין לומר אדרבה הך דהכא הוי כמו אריסא, אבל אריסא לא לפי שאין לו בגוף הקרקע כמו שפי' שמן הדין שלא היה שיעבוד המלך עליו אלא על השותפין. אבל אילו שנתפשו יחד, כולם משתעבדין למס המלך משעה שנתפשו, ומה שנתקבל נתקבל עבור כולם, והוי כשותפין ולא כאריסין. וכן משמע לקמן מההיא דמי כלילא [ב"ב ח' ע"א] דכל הנשאר תחתיו משועבד מן הכל אפילו אמתנתא דחבריה דקאמר שבקוה פלגא, פי' מחל להו המלך חצי דמי כלילא, משמע דמן הדין היה המלך לשאול כל דמי כלילא, אך עשה לפנים משורת הדין במה שמחל. וכן מוכח התם לסוף ערקו כולהו ושדיוה אכובס. משמע דכל חד משתעבד על חלק חבירו. וכן איתא פ' איזהו נשך [ב"מ ע"ג ע"ב], מלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעביד למאן דיהיב כרגא. ועוד ראייה מפרדכת [ב"ב נ"ה ע"א] דחייב ליתן בעול הקהל אע"פ שאין עושה ריוח בעיר, הוא דאצלוה בני מתא, פי' הצילוהו ומחמת כן הכבידו עליהן. הכי נמי אילו הצילו חביריהם במה שנלקח להם, וניכה להם השר בפריעתם.
ועוד חקרתי שאילו באין לפני השר היה מצוה להחזיר להם מה שפרעו יותר מחלקם, והיה פוסק כן, לכן יש לנהג כן. ומעשה בא לפני ר"י הזקן ממטבע שנפסל, והשיב שיעשו כמו שתיקן השלטון דדינא דמלכותא דינא, וכן בשם רשב"ם נהג כן ר"ת. ועוד המנהג כן בכמה מקומות, ומנהג מבטל דין והלכה כדאיתא בירושלמי פ' השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ז ה"א]. ומעשה בא בבורגוני"א באלמנה אחת לעניין כתובה, ושלח ר"י לעשות כמנהג המדינה ולהגבות לה כתובתה. ושלום יצחק בר אהרן תנצב"ה. וכן פסק ה"ר מנחם בן שמואל.
